המאמר נכתב בשיתוף עם משרד עורכי דין מיקי חובה

סיפור עצוב שהיה, כך היה: אזרח אריתראי רצח את אשתו באמצעות דקירה. לימים, הוגש נגדו כתב אישום פלילי לבית המשפט המחוזי. אותו אזרח, ביקש להרשיעו בעבירה מקלה יותר של הריגה, ולא של רצח, וזאת בשל מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה. האם טענתו התקבלה? על כך – במאמר שלהלן.

נעיר בהזדמנות זאת, כי אין במאמר שלפניכם/ן כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי.

ההבדל בין עבירה של הריגה לעבירה של רצח:

לפני שנדון בעובדות פסק הדין, נבקש להסביר לכן/ם, הקוראות והקוראים, מהו בעצם ההבדל בין עבירה של הריגה לבין עבירה של רצח. שתי העבירות הללו, קבועות בחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: "חוק העונשין"). שתיהן גם מוגדרות בתור "עבירות המתה". עם זאת, עבירה של "רצח" היא עבירה חמורה ביותר, אולי אף החמורה ביותר בספר החוקים הפליליים. העונש בגין רצח, עומד על מאסר עולם מנדטורי. כדי להוכיח קיומה של עבירת רצח, יש להוכיח כי מבצע העבירה ביצע הכנה לקראת ביצוע העבירה, וכן התכוון להמית את קורבן העבירה. כמו כן, יש להוכיח שלא הייתה התגרות מצדו של הקורבן. מנגד, עבירת ההריגה, שגם היא עבירה חמורה מאוד, היא עבירת בת 20 שנות מאסר והיא מתייחסת לכל סיטואציה שבמסגרתה אדם הורג אדם אחר, בין אם כתוצאה מקנטור, או הגנה עצמית שחרגה מגבול המותר, ואף במקרים שבהם הנסיבות יכולות להעיד על עבירת רצח, אך קשיים ראייתיים מינוריים מותירים בכך ספק.

המקרה שנדון בבית המשפט העליון:

במסגרת ע"פ 6030/15, אברטרמרים טוולדה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), ביקש המבקש להרשיע אותו בעבירה של הריגה, למרות שבית המשפט המחוזי, הרשיע אותו בעבירה של רצח. מדובר בתושב אריתריאה שנמצא כאן בארץ, אשר דקר את אשתו וגרם למותה. לפי עובדות פסק הדין, המבקש נהג באלימות כלפי אשתו המנוחה, ואף באובססיביות. לטענת המבקש, אין להרשיעו בעבירה של רצח, משום שבעת ביצוע העבירה, היה במצב נפשי – דיסוציאטיבי, אשר יש בו לעורר ספק בדבר קיומה של עבירת רצח, על רכיביה המשפטיים. נעיר, כי קיומו של מצב נפשי דיסוציאטיבי, מלמד על חוסר מודעות מלאה והבנה של המציאות, מה שלבטח, אם הוא מוכח, יכול לשמש סייג לעבירה פלילית, ולו חלקית. עוד טען המערער, כי יש לזכותו מעבירה של רצח ולהרשיעו בעבירת הריגה, משום שהרכיב במסגרת עבירת הרצח, שמתייחס לקנטור לפני ביצוע העבירה, מתקיים בנסיבות העניין. לטענתו, המנוחה נכנסה להיריון שלא ממנו, וזה לכאורה מה שגרם לו לאובדן עשתונות. אגב, נעיר כי בהמשך התברר שהוא דווקא אביו של הוולד.

הכרעת בית המשפט העליון:

בית המשפט העליון, במסגרת הערעור, דחה את הערעור וקבע כי לא הוכחה שום תשתית ראייתית שיכולה להעיד על מצב נפשי מורכב בעת ביצוע העבירה, וכלשונו: "המערער לא הניח כל תשתית עובדתית לטענתו בדבר מצב דיסוציאטיבי שאליו נכנס בעת ביצוע הרצח. הטענה נדחתה על ידי בית משפט קמא, בין היתר, בהסתמך על עדותה של למלם, עדת הראיה הישירה לאירוע, עדות שנמצאה מהימנה על בית המשפט. מנגד, נקבע כי עדותו של המערער וגרסאותיו השונות אינן מהימנות, ונקבע כי חוסר מהימנותו שומט את הבסיס לגרסה של נתק דיסוציאטיבי בעת ביצוע הרצח. בית המשפט דחה גם את חוות דעתו ועדותו של מומחה ההגנה לגבי מצבו הנפשי של המערער, ואף קבע "אדרבא, כמפורט לעיל, חלק מדברים של מומחה ההגנה אף מחזקים את גרסת התביעה בדבר העדר מצב דיסוציאטיבי/ניתוק אצל הנאשם בעת שרצח את המנוחה".

זאת ועוד, בית המשפט העליון דחה גם את טענת המבקש לעניין הקנטור שהתקיים. אי לכל אלו, בית המשפט העליון דחה את הערעור, והותיר את ההרשעה בעבירת הרצח על כנה. המשמעות היא שנגזר של המבקש מאסר עולם.