שימוע

זכות השימוע קיימת בתחומים רבים בחיינו, בין אם מדובר בשימוע המוקנה לאזרח בהתאם להתנהלותו מול הרשות הציבורית ובין אם מדובר בשימוע הניתן לאדם שעתיד להיות מוגש נגדו כתב אישום פלילי. במאמר שלפניכם/ן נפרט על זכות השימוע בכל אחד מהתחומים שלעיל וכל זאת לנוחיותכם/ן, קוראים וקוראות יקרים/ות:

שימוע במסגרת ההליך הפלילי

כאשר מתבצעת עבירה פלילית, על המשטרה יש חובה לחקור את האירוע הפלילי. כחלק מהחקירה, המשטרה חוקרת את העדים ואוספת ראיות וכל זאת על מנת לאתר את החשוד/ים בעבירה. כאשר עולה חשד כנגד אדם מסוים, שלפיו הוא זה אשר ביצע את העבירה הפלילית ובמידה והמשטרה אספה מספיק ראיות נגדו, אזי המשטרה תעביר את תיק החקירה לפרקליטות או לידי התביעה המשטרתית (תלוי בסוג העבירה). אם מתברר לתובע או הפרקליט, כי ישנן מספיק ראיות נגד החשוד, אזי מחויב התובע להגיש כתב אישום.

עם זאת, בעבירות מסוג פשע (דהיינו – עבירות שהעונש בגינן עולה על 3 שנים), עומדת לאדם שעתיד להיות מוגש נגדו כתב אישום, זכות להציג את טענותיו בכתב, בטרם יוגש נגדו כתב אישום. במקרה כזה, תישלח לאותו החשוד הודעה על "העברת חומרי חקירה". דהיינו – במסגרת אותה הודעה, יודיעו לחשוד כי הוא זכאי להעלות את טענותיו בכתב ולשלוח אותן לתובע או לפרקליט.

זכות השימוע בהליך הפלילי, מוסדרת בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"א–1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") בסעיף 60א. נעיר כי בהתאם להוראות הדין, הזמן שעומד לרשות החשוד לממש את זכותו לשימוע, הוא 30 ימים מהיום שקיבל את המכתב. בנוסף, מעבר לעובדה שזכות השימוע שמורה רק בעבירות פשע, לא תינתן זכות שימוע לאדם שנמצא במעצר או במאסר. כמו כן, חריג למימוש זכות השימוע, הוא במקרים מיוחדים, שבהם התובע מחליט כי יש להגיש כתב אישום מיד ולא להמתין 30 ימים עד להגשת כתב האישום.

היתרון בעריכת שימוע פלילי, הוא האפשרות שניתנת לחשוד לשכנע את גוף התביעה שלא להגיש את כתב האישום, בין אם הראיות אינן מספיקות או במקרים מיוחדים של נסיבות אישיות מיוחדות, שהובילו את החשוד לביצוע עבירה (למשל – עוני, התגרות ועוד). במהלך השימוע, ניתן לשכנע את התביעה להפחית מהאישום ולעיתים אף להימנע לחלוטין מהגשת כתב אישום. עם זאת, זכות השימוע היא זכות שיש לממש בזהירות וכן יש להיעזר בעורך דין פלילי.

זכות השימוע מכוח המשפטי המנהלי:

זכות השימוע בהליך הפלילי, היא בסופו של דבר נגזרת מתחום המשפט המנהלי. כלומר, הדין העוסק ביחסים שבין הרשות הציבורית לאזרח. כפועל יוצא, ישנם מוסדות ציבוריים רבים אשר מוציאים לפועל החלטות רבות ומנהלים את חיינו כאזרחים במדינה. בכל החלטה של רשות ציבורית, אשר יש בה כדי לפגוע בציבור, או אף באדם ספציפי – יש להעניק לציבור או לאזרח זכות שימוע. דוגמה לכך ניתן לראות בסעיף 62 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו–1975, שמציין את זכות השימוע באשר לפעולות רשות המיסים וכן בסעיף 20 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח–1968, אשר מקנה לגורמים ממונים, סמכות לסגור עסק שבו נעברה עבירה. בשתי הדוגמאות המוצגות, קיימת לאזרח – זכות שימוע. ללמדנו, כי מקורה של זכות השימוע, בדין המנהלי. כך אמר השופט ברק, במסגרת תיק 654/78: "זכות יסוד של האדם בישראל היא, כי רשות ציבורית, הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן, בטרם תעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו. לעניין זכות יסוד זו, אין נפקא מינה, אם הרשות הציבורית פועלת מכוח חיקוק או מכוח הנחיה פנימית או מכוח הסכם. אין גם כל חשיבות לשאלה, אם הסמכות המופעלת היא שיפוטית, כעין שיפוטית או מינהלית ואם שיקול הדעת, הניתן לאותה רשות, הוא רחב או צר. בכל מקרה בו רשות ציבורית מבקשת לשנות את מעמדו של אדם, עליה לפעול כלפיו בהגינות וחובה זו מטילה על הרשות את החובה להעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו". עם זאת, זכות השימוע אינה מוחלטת, כיוון שאם מדובר בהחלטה שיש לבצע בדחיפות, או כאשר נסיבות העניין נוגעות לסכנה לציבור, הרי שאז ייתכנו מקרים חריגים, שבהם זכות השימוע תיסוג, מול הצורך לבצע את ההחלטה.

לסיכום:

ברוב המקרים, זכות השימוע הינה זכות מוחלטת, אך כפי שהסברנו במאמר, יתכנו מקרים שבהם הזכות תצטמצם ואף תתבטל. באשר להליכים פליליים, זכות השימוע היא זכות שמוקנית לאדם שעתיד להיות מוגש נגדו כתב אישום בגין עבירת פשע, בכפוף לסייגים שפירטנו. נעיר כי מומלץ להיוועץ עם עורך דין, על מנת לקבל הדרכה מקצועית.