אחד המאפיינים של מדינה דמוקרטית הוא עיקרון השקיפות. במדינה מתוקנת ומודרנית מצופה "מהריבון" שמורכב למעשה מהממשלה (על משרדיה) הפרלמנט, ובית המשפט, לנהוג ולפעול בשקיפות, לקבל החלטות בהגינות תוך הסתמכות על מגוון השיקולים, ולקבל למעשה החלטות שהן לטובת הציבור בכללותו.
הדרך העיקרית לדאוג שכך יפעל הריבון, הוא לקבל מידע, ולדאוג לכך שהמידע יהיה זמין. בישראל, העיקרון המתואר בא לידי ביטוי בחוק הנקרא חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (להלן: "החוק"). המאמר הבא, יתייחס לחוק זה.
מהו חוק חופש המידע?
חוק חופש המידע חוקק מתוך עיקרון שלכל אזרח יש זכות לקבל מידע מהרשות הציבורית, העיקרון המתואר קבוע כבר בסעיף הראשון לחוק זה. כמו כן, רשות ציבורית לצורך החוק, מוגדרת באופן מפורש כדלקמן: הממשלה (לרבות משרדי הממשלה, משטרה, הפרקליטות ועוד), נשיא המדינה, כנסת ישראל, מבקר המדינה, בתי המשפט (כלומר- הנהלת בתי המשפט), חברות ממשלתיות, חברות שהוקמו על פי חוק (למשל- תאגידי מים או לשכת עורכי הדין), לרבות חברות בנות, רשויות מקומיות, רשויות ספורטיביות (למשל: התאחדות הכדורגל, איגוד הכדורסל- שכן אלו גופים שמקבלים תקציב מהמדינה), מוסדות להשכלה גבוהה (הכוונה היא לאוניברסיטאות שמתוקצבות מתקציב המדינה, ולא מכללות פרטיות), גופים מוסדיים היסטוריים (לדוגמא: חטיבה להתיישבות, סוכנות יהודית, ההסתדרות הציונית ועוד).
יוער שהחוק קובע כי ישנם תתי גופים, שהחוק לא חל עליהם, כמו למשל: מערך המודיעין בצבא, שירות הביטחון הכללי, ועדה לאנרגיה אטומית, הרשות להגנה על עדים, ועוד.
החוק מחייב כל רשות ציבורית למנות אדם שיהיה אמון על הטיפול בבקשות לקבלת מידע בהתאם לחוק. בנוסף, קובע החוק כי כל רשות ציבורית צריכה להגיש דו"ח שנתי שיתייחס למספר הבקשות שהוגשו במהלך השנה, לקבלת מידע. כמו כן, מכוח החוק תוקנו תקנות הנקראות תקנות חופש המידע (אגרות), תשנ"ט-1999, המסדירות את שיעור האגרות אותן יש לשלם בהתאם לטיב וסוג הבקשה.
כיצד מקבלים מידע מהרשות הציבורית?
סעיף 7 לחוק קובע את הנוהל להגשת בקשות לקבלת מידע בהתאם לחוק. כדי לקבל מידע מהרשות הציבורית צריך לפנות לרשות עצמה, בכתב, וכן גם לשלם אגרה בהתאם לתקנות, כאמור לעיל. בנוסף, במסגרת הבקשה, יש לנמק מהי הסיבה להגשת הבקשה.
החוק קובע כי הרשות הציבורית צריכה להודיע למבקש בקשה לקבלת מידע, בתוך 30 ימים מהי עמדתה בנושא. כמו כן, במקרים מסוימים יכול ראש הרשות להאריך את פרק הזמן למתן תגובה מטעמה. בנוסף, ככל שהרשות מקבלת את הבקשה לקבלת מידע, עליה להודיע על כך למבקש המידע, וכן לאפשר לו שהות של 15 ימים לקבלת המידע. כמו כן, הרשות יכולה להחליט כיצד יועבר המידע המבוקש (בין אם באמצעות העמדתו במשרדיה לשם צילום, ובין אם במשלוח המידע בדואר למבקש).
ככל שהרשות הציבורית מסרבת להציג למבקש המידע את המידע, עליה להודיע על כך בכתב, וגם להציג את נימוקיה לדחיית הבקשה. חשוב להדגיש, כי החוק מחייב את הרשות הציבורית לשקול שיקולים רחבים כאשר היא דנה בבקשה לקבלת מידע. שביניהם שיקולים הנוגעים לטובת הציבור, ולזכות הציבור לדעת.
מהם החריגים לקבלת מידע לפי חוק?
ראשית, בהתאם לחוק יכולה הרשות הציבורית לדחות בקשה לקבלת מידע גם מטעמים טכניים, כגון: כאשר מדובר בבקשה בלתי סבירה שמצריכה משאבים בלתי הגיוניים וסבירים, כאשר מדובר במידע ישן שקיים למעלה מ- 7 שנים, שאין אפשרות לאתר אותו באמצעים סבירים, כאשר מדובר במידע הנגיש לציבור (למשל: באתר האינטרנט), או כאשר המידע לא מצוי בידי הרשות או שהוא קיים בידי רשות אחרת.
שנית, החוק קובע גם מקרים שבהם הרשות הציבורית לא אמורה להעביר מידע, כמו למשל: כאשר המידע יכול לפגוע בביטחון המדינה, יחסי חוץ, כאשר מדובר במידע חסוי שעשוי לפגוע בפרטיותו של אדם אחר, כאשר מדובר במידע שיכול לשבש את עבודת הרשות, כאשר מדובר במידע על מהלכים שטרם יצאו לפועל (למשל תוכנית עבודה לשנים קרובות שעדיין נדונה ברשות ולא הוכרעה), מידע על נושאים פנימיים, נושאים טכניים שאין להם עניין ציבורי, סודות מסחריים, ועוד.
הרשות מסרבת למסור מידע – מה עושים?
חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, המגדיר מהי עתירה מנהלית (ובגין אילו נושאים יכול אזרח להגיש עתירה מנהלית) קובע בין היתר כי מי שבקשתו לקבלת מידע בהתאם לחוק נדחתה, יכול להגיש עתירה מנהלית. עתירה מנהלית גם בהתאם לחוק חופש המידע, מוגשת לבית המשפט המחוזי והיא תידון לרוב בפני שופט אחד. עתירות מכוח חוק חופש המידע, מוגשות לעיתים תכופות ע"י אזרחים מן השורה, וע"י עמותות העוסקות בתחום. בנוסף, יודגש שכדאי מאוד להסתייע בעורך דין העוסק בתחום המשפט המנהלי, בעת הגשת עתירה.